החמישייה הפותחת – ערכים דתיים בבסיס השיח החינוכי ב'נווה חנה'
מתווה דתי מבקש להציע לבנותיו 'מפת דרכים' רעיונית, אשר תהיה ישימה ורלוונטית בחיי היומיום. חינוך דתי מצליח כאשר בניו מקבלים את המפה הזו, משתמשים בה כבסיס להבנת התופעות השונות שבחיים ואף פועלים על פיה. כל מתווה דתי חייב להכיל הן רעיונות ערכיים (אידיאות) והן כללים להתנהלות מעשית (סמלים). בין האידיאות לסמלים חייבת להיות הלימה, אחרת השיח הדתי יהיה בבעיה קשה. הצלחת השיח הדתי אינה נמדדת בנכונותו מצד המחנכים, אלא במה שמתקבל בפועל ע"י המתחנכות. קבלה זו יכולה להיות באופן מיידי או בטווחים ארוכים, אך אם היא לא תהיה קיימת, ניתן לדבר (בצער) על כישלון בחינוך הדתי.
החוויה הראשונית בעולם היא חוויה של מורכבות. האלוקות עצמה מתגלה בתורה בצורה מורכבת ושונה בכל פעם (דין, רחמים, חסד, אמת וכו'). אנשים שונים, דעות שונות, מנעד רחב של מחשבות ומעשים. הקצנת חווית המורכבות תוביל לפירוד, אולם אם חפצי בניית חברה בריאה אנו, חייב להיות דיאלוג בין האנשים השונים. דיאלוג זה קורה הן בין האדם לזולתו והן בתוך כל אחד ואחד, ובמידה רבה גם מול הקב"ה. כאשר מודעים לכך, הדיאלוג מאפשר את הכלת המורכבות הקיימת בעולם ('נשיאת ההפכים' בלשון החסידות או 'אחדות ההפכים' בלשונו של הרב קוק).
דיאלוג הוא אמנם דרך וגם יעד, אך אי אפשר להשיגו בבת אחת. הכרה בערכו של האחר, גם בלי להסכים עם עמדתו, מחייבת חינוך נרחב לכבוד הדדי. חינוך זה נרכש בתהליך ממושך, אשר זוקק יעדים ברורים.
הנחת יסוד ביצירת דיאלוג היא החירות שיש לכל אדם לחשוב את מחשבותיו ולהביא לידי ביטוי את היסוד העצמי שבו, שגם הוא אלוקי ביסודו ('שורש הנשמה'). אלא שגם כאן, הקצנה של רעיון החירות תוביל לאנרכיה של ביטויים עצמיים סותרים. שוב, אם חפצי חיים במרקם חברתי אנו, חייבים להכניס את אור החירות לכלים של אחריות. אחד הביטויים הקלאסיים של אחריות בעולמה של הדת היהודית הוא קיום המצוות.
חינוך שאינו חושש מלראות את המורכבות, ובה בעת מציע את הדיאלוג התהליכי כדרך התמודדות בעולם מורכב, על אדני חירות שיש בה אחריות, תוך מחויבות לתורה, למצוות ולעבודת ה', הוא המאפיין את דרכה החינוכית של 'נווה חנה'.
